יש פער בין מה שקורה במטווח לבין מה שקורה ברחוב, ורוב היורים מגלים אותו מאוחר מדי. במטווח עומדים יציב, המטרה לא זזה, אין רעש חוץ מהירי עצמו, ויש את כל הזמן שבעולם. בעימות אמיתי אף אחד מהתנאים האלה לא קיים.
שווה להסתכל על זה דרך מספרים. הם פחות מחמיאים מסיפורים, ולכן הם יותר מועילים.
18 אחוז
ב-2008 פרסם מכון RAND הערכה של אימוני הירי במשטרת ניו יורק, שבדקה דיווחי ירי מ-1998 עד 2006 (סיכום הנתונים). בחילופי אש, כשהחשוד ירה בחזרה, שוטרי ה-NYPD פגעו ב-18% מהיריות. כשהחשוד לא ירה בחזרה, אחוז הפגיעה עלה ל-30%. בטווח של שבעה יארד או פחות, בערך שישה מטרים, הוא הגיע ל-37%.
תחשבו רגע מה זה אומר. אלה שוטרים שעברו הסמכה ומתאמנים באופן קבוע. ברוב המקרים הם פספסו. וכשמישהו ירה עליהם, הם פספסו יותר משמונה יריות מכל עשר.
זה לא ייחודי לניו יורק. במשטרת לוס אנג'לס עמד אחוז הפגיעה הממוצע בין 2012 ל-2016 על 33.4%. הקרימינולוג גרגורי רידג'וויי מאוניברסיטת פנסילבניה סיכם את התחום כך: אחוזי הפגיעה משתנים בין משטרות, אבל כמעט אף פעם לא עוברים 50%.
מה עובר על הגוף
חלק גדול מההסבר נמצא במחקר של הפסיכולוגית אלכסיס ארטוול, שפורסם בעלון של ה-FBI באוקטובר 2002. היא אספה שאלונים מ-157 שוטרים שהיו מעורבים באירועי ירי בין 1994 ל-1999, ושאלה אותם מה הם חוו בזמן האירוע:
- 84% שמעו את הצלילים מוחלשים. חלקם לא שמעו את הירי של עצמם.
- 79% חוו ראיית מנהרה, הצטמצמות של שדה הראייה לאיום עצמו.
- 74% פעלו על טייס אוטומטי, בלי מחשבה מודעת.
- 62% חוו את האירוע בהילוך איטי, ו-17% דווקא בהילוך מהיר.
- 52% איבדו זיכרון של חלקים מהאירוע.
- 46% לא זכרו חלק ממה שהם עצמם עשו.
- 39% חוו ניתוק, תחושה של צפייה בעצמם מבחוץ.
- 21% זכרו דברים שלא קרו.
כל אחד מהמספרים האלה הוא בעיה מעשית. ראיית מנהרה אומרת שלא תראו את האדם שעומד בצד, או את מי שנמצא מאחורי המטרה. שמיעה מוחלשת אומרת שאולי לא תשמעו שוטר שצועק לכם לעצור. והילוך איטי יכול לגרום לכם להרגיש שיש זמן שאין.
המספר שהכי כדאי לזכור
מתוך כל הרשימה, הנתון החשוב הוא 74%. שלושה מכל ארבעה שוטרים פעלו בלי לחשוב. אחד מהם תיאר את זה במילים פשוטות: האקדח פשוט הופיע לו ביד.
זה נשמע מפחיד, אבל אלה בעצם החדשות הטובות. כשהמוח עמוס מכדי לחשוב, הוא חוזר למה שהוא עשה הכי הרבה פעמים. השאלה היא רק מה זה. מי שביצע אלף שליפות נכונות, זה מה שיקרה אצלו. מי שהתאמן פעמיים בשנה מול מטרה סטטית, בלי טיימר ובלי לחץ, לא באמת יודע מה יקרה.
יש משפט שמסתובב בעולם האימונים ומתאר את זה מדויק: לא מתעלים לרמה של הציפיות, נופלים לרמה של האימון.
מה עושים עם זה
קודם כל, להפסיק לראות בקבוצה הדוקה על מטרה סטטית הוכחה למוכנות. היא מוכיחה שאתם יודעים לירות בתנאים מושלמים. זה בסיס חשוב, והוא רק הבסיס.
אחר כך, להכניס לאימון את מה שחסר בו. כל אלה נעשים במטווח מורשה, עם מדריך שמנהל את הלחץ ואת הבטיחות:
- זמן. טיימר משנה הכל. השליפה שהייתה חלקה נתקעת, והאחיזה לא מתיישבת. עדיף לגלות את זה מול טיימר מאשר מול אדם.
- החלטה. מטרות שחלקן איום וחלקן לא. רוב היורים מתורגלים ללחוץ, לא להחליט, ובמציאות ההחלטה היא החלק הקשה.
- תנועה. לזוז לעבר מחסה ולא לקפוא במקום. מי שלא תרגל את זה, לא יעשה את זה.
- מאמץ. לירות אחרי שהדופק עלה. הידיים רועדות אחרת, והנשימה מזיזה את הכוונה.
- תקלות. מעצור שמגיע בהפתעה ולא כשמחכים לו. כך לומדים לפתור אותו בלי לחשוב.
ולבסוף, לקבל שהמספרים האלה חלים גם עליכם. אי אפשר לבטל את מה שאדרנלין עושה לגוף. אפשר לצמצם את הפער, והדרך היחידה שעובדת היא חזרתיות בתנאים שדומים כמה שיותר למציאות.
תחזרו רגע לרשימה ותסתכלו שוב על 52%, 46% ו-21%. אלה לא רק נתונים על ביצועים, אלה נתונים על מה שתספרו אחר כך. מי שמעורב בירי זוכר אותו באופן חלקי, ולפעמים שגוי. זו אחת הסיבות שכתבנו מאמר נפרד על מה שקורה בדקות שאחרי.